<h1>ספר משפטי שבועות לרב האי גאון — חלק ב'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
וראוי להשלים דברי בפירוש ה' טעמים בדרך השבועה. הא' כלל השבועה ונאמר כי יוחרם בפני הבעל דין על הדבר הכפור ויענה הוא אמן, ואם אמר זה כבר עמד עליו ענייתו אמן במקום השבועה כדכתיב [במדבר ה'] והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמרו בסוף זה [שם] ואמרה האשה אמן אמן, ולא נאמר כי אינה שבועה עד שלא שישבע בלשון קדש אלא בכל לשון נשלמה השבועה, דתנן [סוטה ל"ב ע"א] ואלו נאמרין בכל לשון ובסוף אמר בזה שבועת העדות ושבועת הפקדון, וכן כל השבועות. והב' איך תהיה השבועה ואני אומר כאשר כבר סדרתי כי הגזירה ליקח הנשבע ס"ת בידו, ושבועת היסת אינה כן, אלא הדין ליקח התובע מבעל דינו מה שנתחייב לו מן השבועה ביום שני או ביום חמישי עת שיהיה ס"ת בארון, אבל אם הנשבע הוא ת"ח אין אנו מחייבין אותו נשיאת ס"ת בשבועתו אלא מחייבין אותו לישא תפלין במקומו, כמ"ש [שבועות ל"ח ע"ב] שבועה בס"ת ות"ח לכתחלה בתפילין. וגבול ת"ח אעפ"י שיש לחז"ל דברים הרבה בזה אבל גבול הנוהג הנה הוא דבריהם איזהו ת"ח כל שמניח תפילין. וראוי לידע כי הנשים הצנועות אין אנו מחייבין בירורם בכנסת כשבועתם במושב הקהל, לפי שאין חיוב זה אלא לסוטה הנאמר בזה בקבלה [יחזקאל כ"ג] לכן כה אמר ה' העלה עליהן קהל ונתון אתהן לזעוה ולבז, וזה לפי שרוצין להפחיד הנשאר, דתנן [סוטה ז' ע"ב] כל הרוצה לראות בא ורואה שנאמר [יחזקאל שם] ונוסרו (הנשים) כל הנשים ולא תעשנה כזמתכם, אבל אם תבע הבעל דין תקיעת שופר בעת השמתא נותנין לו לפי שמזכירו יום הדין שנאמר בו יום שופר ותרועה. וכן אם יתבע להביא מטת המתים נותנין לו שמזכיר יום המיתה, וכן אם יתבע להביא שקים משיער לפי ששוברים הנפש וכן כל מה שדומין לאלו אין אנו מונעין הבעל דין מלעשותם. ולא אמרנו באשה לבדה אלא לכל כמ"ש [ב"ק ט"ו ע"א] השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה, ואין אנו מונעין הדין הראוי ממנה אלא מצניעין אותה כאשר אנו מצניעין אותה עת רגימתה, ואם בעת מותה מצניעין אותה כ"ש בחייה, דתנן [סנהדרין מ"ד ע"ב] האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. וראוי לידע כי אשת איש אין אנו מחייבין אותה אם נתבעת בשבועה כלל, כי השבועה לנתבע במקום הפירעון כמ"ש שבועת ה' תהיה בין שניהם, וזאת אפילו אם היא חייבת לו אין ב"ד מחייבין אותה לפורעו שאין לה כלום, כמו שאמר המשנה [ב"ק פ"ו ע"א] העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין, וכן אין אנו מחייבין אותה שבועה כלל אלא כותבין לתובע כמה ראוי לתובעה אחר זמן אם קנתה עצמה, לדבריהם עוד [שם] ומשלמין לאחר זמן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד הרי אלו חייבין.
והג' כי רשות ביד התובע להשביע בעל דינו באיזה מקום שיחפוץ, בין במדינה שעמדו בין שנתחייב לו שבועה בין במדינתם במושב אנשים ידועים, כמו שאמ' [כתובות פ"ה ע"א] ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו בעל דינה תיתי ותשתבע לי במתא וכו' וחייבה הדיין בזה. הד' איך יהיה שלא ירמה ויטה דעתו וימצא לו פתח, ונאמר שצריך הדיין להודיעו ראה שלא יהא בדעתך דבר ואתה טועה לישבע על מה שבדעתך, שאין אנו משביעין אותך על דעתך, כמו שאמ' [שבועות כ"ט ע"א] וכשנשבע אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד. והה' איך יהי' האיום, ונאמר צריך להזכיר לו עמידת הר סיני שנאמר בו [שמות כ'] לא תשא את שם ה' אלדיך, ויחמיר בענין זה הדבר כמו שאמ' [שם] לא ינקה וכדומה לאלו מן האיומים, כמו שאמ' [שבועות ל"ח ע"ב] שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תשא, כל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה ושאר איומים שהזכירו. ואם הסכימו שני בעלי הדין בשבועה אנו ממחין בהם ומתרין בהם שלא יתכן שלא יכשל אחד מהם בשבועה זו, שאם הנתבע נשבע על שקר הוא נכשל ונאמר בו לא ינקה, ואם התובע משביעו על שקר הוא החוטא כדכתיב [זכריה ה'] הוצאתיה נאם ה' ובא אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, ופירשו חז"ל [שבועות ל"ט ע"א] גנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטענו ומשביעו, נשבע לשקר כמשמעו, ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, דברים שאין האש אוכלתן שבועת שוא מכלתן, וכן אמר הכתוב [שמות כ"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם ופי' הקדמונים [שבועות ל"ט ע"ב] שמעון בן טרפון אומר מלמד שהשבועה חלה על שניהם, וכמו אלו האיומים צריך לאיים בין שניהם, ואם עשו כן הם נקיים, ואם חזר ואמר אינו נשבע פוטרין אותו מיד, אמר הריני נשבע העומדין שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלו וגו'. וזה כלל שחפצתי לבאר משערי הגמ' משבועות, בעזרת אלקינו, חוץ ממה שלא עלה על לבי או אם נעתק מן הדעת. והקורא כתבי זה אני מעיד עלי אלקים אם יראה בו כלום פרץ יבננו או ידיננו לכף זכות שעל זה היתה כונתי וסמיכתי, ואלקינו יפיק לנו רצון.
<h2>דף לב.</h2>
וראוי להשלים דברי בפירוש ה' טעמים בדרך השבועה. הא' כלל השבועה ונאמר כי יוחרם בפני הבעל דין על הדבר הכפור ויענה הוא אמן, ואם אמר זה כבר עמד עליו ענייתו אמן במקום השבועה כדכתיב [במדבר ה'] והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמרו בסוף זה [שם] ואמרה האשה אמן אמן, ולא נאמר כי אינה שבועה עד שלא שישבע בלשון קדש אלא בכל לשון נשלמה השבועה, דתנן [סוטה ל"ב ע"א] ואלו נאמרין בכל לשון ובסוף אמר בזה שבועת העדות ושבועת הפקדון, וכן כל השבועות. והב' איך תהיה השבועה ואני אומר כאשר כבר סדרתי כי הגזירה ליקח הנשבע ס"ת בידו, ושבועת היסת אינה כן, אלא הדין ליקח התובע מבעל דינו מה שנתחייב לו מן השבועה ביום שני או ביום חמישי עת שיהיה ס"ת בארון, אבל אם הנשבע הוא ת"ח אין אנו מחייבין אותו נשיאת ס"ת בשבועתו אלא מחייבין אותו לישא תפלין במקומו, כמ"ש [שבועות ל"ח ע"ב] שבועה בס"ת ות"ח לכתחלה בתפילין. וגבול ת"ח אעפ"י שיש לחז"ל דברים הרבה בזה אבל גבול הנוהג הנה הוא דבריהם איזהו ת"ח כל שמניח תפילין. וראוי לידע כי הנשים הצנועות אין אנו מחייבין בירורם בכנסת כשבועתם במושב הקהל, לפי שאין חיוב זה אלא לסוטה הנאמר בזה בקבלה [יחזקאל כ"ג] לכן כה אמר ה' העלה עליהן קהל ונתון אתהן לזעוה ולבז, וזה לפי שרוצין להפחיד הנשאר, דתנן [סוטה ז' ע"ב] כל הרוצה לראות בא ורואה שנאמר [יחזקאל שם] ונוסרו (הנשים) כל הנשים ולא תעשנה כזמתכם, אבל אם תבע הבעל דין תקיעת שופר בעת השמתא נותנין לו לפי שמזכירו יום הדין שנאמר בו יום שופר ותרועה. וכן אם יתבע להביא מטת המתים נותנין לו שמזכיר יום המיתה, וכן אם יתבע להביא שקים משיער לפי ששוברים הנפש וכן כל מה שדומין לאלו אין אנו מונעין הבעל דין מלעשותם. ולא אמרנו באשה לבדה אלא לכל כמ"ש [ב"ק ט"ו ע"א] השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה, ואין אנו מונעין הדין הראוי ממנה אלא מצניעין אותה כאשר אנו מצניעין אותה עת רגימתה, ואם בעת מותה מצניעין אותה כ"ש בחייה, דתנן [סנהדרין מ"ד ע"ב] האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. וראוי לידע כי אשת איש אין אנו מחייבין אותה אם נתבעת בשבועה כלל, כי השבועה לנתבע במקום הפירעון כמ"ש שבועת ה' תהיה בין שניהם, וזאת אפילו אם היא חייבת לו אין ב"ד מחייבין אותה לפורעו שאין לה כלום, כמו שאמר המשנה [ב"ק פ"ו ע"א] העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין, וכן אין אנו מחייבין אותה שבועה כלל אלא כותבין לתובע כמה ראוי לתובעה אחר זמן אם קנתה עצמה, לדבריהם עוד [שם] ומשלמין לאחר זמן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד הרי אלו חייבין.
והג' כי רשות ביד התובע להשביע בעל דינו באיזה מקום שיחפוץ, בין במדינה שעמדו בין שנתחייב לו שבועה בין במדינתם במושב אנשים ידועים, כמו שאמ' [כתובות פ"ה ע"א] ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו בעל דינה תיתי ותשתבע לי במתא וכו' וחייבה הדיין בזה. הד' איך יהיה שלא ירמה ויטה דעתו וימצא לו פתח, ונאמר שצריך הדיין להודיעו ראה שלא יהא בדעתך דבר ואתה טועה לישבע על מה שבדעתך, שאין אנו משביעין אותך על דעתך, כמו שאמ' [שבועות כ"ט ע"א] וכשנשבע אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד. והה' איך יהי' האיום, ונאמר צריך להזכיר לו עמידת הר סיני שנאמר בו [שמות כ'] לא תשא את שם ה' אלדיך, ויחמיר בענין זה הדבר כמו שאמ' [שם] לא ינקה וכדומה לאלו מן האיומים, כמו שאמ' [שבועות ל"ח ע"ב] שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תשא, כל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה ושאר איומים שהזכירו. ואם הסכימו שני בעלי הדין בשבועה אנו ממחין בהם ומתרין בהם שלא יתכן שלא יכשל אחד מהם בשבועה זו, שאם הנתבע נשבע על שקר הוא נכשל ונאמר בו לא ינקה, ואם התובע משביעו על שקר הוא החוטא כדכתיב [זכריה ה'] הוצאתיה נאם ה' ובא אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, ופירשו חז"ל [שבועות ל"ט ע"א] גנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטענו ומשביעו, נשבע לשקר כמשמעו, ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, דברים שאין האש אוכלתן שבועת שוא מכלתן, וכן אמר הכתוב [שמות כ"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם ופי' הקדמונים [שבועות ל"ט ע"ב] שמעון בן טרפון אומר מלמד שהשבועה חלה על שניהם, וכמו אלו האיומים צריך לאיים בין שניהם, ואם עשו כן הם נקיים, ואם חזר ואמר אינו נשבע פוטרין אותו מיד, אמר הריני נשבע העומדין שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלו וגו'. וזה כלל שחפצתי לבאר משערי הגמ' משבועות, בעזרת אלקינו, חוץ ממה שלא עלה על לבי או אם נעתק מן הדעת. והקורא כתבי זה אני מעיד עלי אלקים אם יראה בו כלום פרץ יבננו או ידיננו לכף זכות שעל זה היתה כונתי וסמיכתי, ואלקינו יפיק לנו רצון.
